יום ראשון, 19 בנובמבר 2017

אַ רויטער צייכן. [אות גבורה]

[ מתוך ההרצאה מרדכי גבירטיג האיש ושיריו. ]




מדליות גבורה לפושעי מלחמה.




ביום ששי האחרון צפיתי בסרטו של חיים הכט "הכינור שחזר" לחץ לצפיה
כאשר חזיתי במעלליו של הקצין הנאצי
דגנהרט [מתחרז עם דגנרט] על חלקו
בהשמדת יהודי צ'נסטוכובה
נזכרתי בשירו של מרדכי גבירטיג :

אַ רויטער צייכן. [ עיטור גבורה ]

דו העלד דו שטאָלצער קריגער !
ווי שענדלעך ווי פּוסט,
ווי מיאוס איז דער אָפּצייכן,
וואָס פֿינקלט אויף דײַן ברוסט .

=
אתה הלוחם,
העשוי ללא חת – הגאה.
כמה מביש, ריקני ומכוער,
העיטור הבוהק אצלך על החזה.
=
להסיר ספק, לא ידוע לי שגבירטיג היה פציפיסט.
נהפוך הוא, כמי שהשתייך למפלגת הבונד היהודית,
לא שלל תגובה אלימה כנגד ה"שקצים" אשר נהגו להכות יהודים.
שיר ה"עיירה הבוערת" אשר נכתב בעקבות הפוגרום בפשיטיק,
התקבל בקרב הציבור היהודי כצורך להקים כח מגן יהודי,
לפעולות הגנה ולמניעת פוגרומים כאלה בעתיד.
שיריו חויבו לקבל את אישור הצנזורה הפולנית, שלא אהבה שירים כאלה
הם נראו בעיניה כהסתה נגד פולנים ונפסלו לא אחת.

גבירטיג לא נקב במפורש בקריאה לפעילות אקטיבית נגד הפורעים,
כדי לא להסתבך עם הצנזורה הפולנית, אבל מי שהיה צריך להבין זאת, הבין.

ממשיך השיר ואומר:
געדענקסט דעם נאָמען קָיִן ?
וואָס הײַנט אים יעדער שעלט.
ווײַל ער זײַן ברודער הֶבֶֿלען,
דערמאָרדעט האָט אין פֿעלד.
 =
הזוכר אתה את השם קין ?
המקולל עד עצם היום הזה.
אשר קם על אחיו הבל
והרג אותו בשדה ?

ומסיים :

אַ רויטן פֿלעק אַ צייכן,
דאָס בלוט פֿון ברודערס בלוט,
טראָגט קָיִן אויף זײַן שטערן.
דו טראָגסט אים אויף דײַן ברוסט.
=
דם אחיו השפוך
אות קלון מבַזה,
נשא קין על מצחו,
אתה נושא על החזה.

=


את השיר הזה כתב גבירטיג למגירה.
הוא נתגלה עם עוד כ-60 שירים בעזבונו,שהובאו מקראקוב ע"י בנות משפ' הופמן
ונמצא כיום במוזיאון "מורשת"בגבעת חביבה.
האוסף נתגלה ע"י במאי הסרטים המנוח נתן גרוס,
שהתחקה אחר תולדות חייו של גבירטיג  - משך שני עשורים 
והסופר- משורר-מתרגם, משה סחר, אשר נלווה אליו.
ופורסמו בקובץ "מײַן פֿײַפֿעלע" [החליל שלי] בשנת 1997.

לשיר לא חיבר גבירטיג מנגינה ומעולם לא נכלל באוספי שירים אחרים
אשר התפרסמו במהלך חייו.

מה היתה כוונתו בכתיבת השיר הזה לא נדע לעולם. 
ברור לי שלא התכוון לנגח את בעלי העיטורים הנושאים אותם 
בגין גבורתם בשדה הקרב.


במלחמת העולם הראשונה שירת גבירטיג כאח-חובש בבית חולים.
היתה זו מלחמה עקובה מדם, מלחמת חפירות , אשר בני אדם,
שימשו בה בשר תותחים. קרבות שהתנהלו ממרחקים קצרים.
קרבות פנים אל פנים בכידוני רובים, פגזי תותחים והנורא מכל,
פצצות של גזים רעילים וחמרי בעירה כימיים, אשר הותירו
פצעים  נוראיים בגופם של הנפגעים.
בכתיבת השיר, הביע גבירטיג את ההומניות ואת אהבת האדם שבו,
זעקת כאב שפרצה ממעמקי ליבו לנוכח הזוועות אשר ראו עיניו. 
חמלה אנושית על אדם באשר הוא אדם.



על עיטור גבורה בגין השמדת עם, הרג אזרחים חפים מפשע,
גברים נשים וטף, אפילו השטן לא היה מעלה על דעתו.

אך אין זו הפעם היחידה שגבירטיג הזכיר בשיריו את הרוצח קין.
בשירו "מינוטן פֿון בטחון" (רגעים של בטחון) אותו כתב באוקטובר 1940.
שנה לערך לאחר פרוץ מלחה"ע השניה.

הגרמנים מיקמו בקראקוב את מפקדת חיל המצב שלהם
בארמון הקיסרי העתיק במרכז העיר.
אילצו את היהודים לטאטא את הרחובות, 
























והעבידו נשים יהודיות
בכביסת מדיהם.


כך כותב גבירטיג לעושים במלאכה :

קערן זאָל זײַן קערן
כל זמן זיי וועלן זײַן,
איז אומזיסט דאָס קערן,
ס'וועט נישט ווערן ריין.

טאטאו קרצפו היטב,
אף שכל ניקוי הוא לחינם,
כל עוד הם כאן, 
לא יהיה נקי פה לעולם.

=

וואַשן זאָל זײַן וואַשן
קַיִנס רויטער פֿלעק.
הֶבֿלס בלוט פֿון האַרצן,
דאָס וואַשט זיך נישט אַוועק.

כביסה שתהיה כביסה,
אות קין על בגדם,
דם לבו של הבל -
יישאר שם לעולם.

=
אינני יודע אם גבירטיג , בכתיבת השיר "אַ רויטער צייכן"
התכוון למישהו מסויים, על כן אקדיש אותו אני, לאותו דגנהרט
לכל הדגנרטים הגרמניים שנשאו "אותות גבורה "
על השמדת שליש מן העם היהודי.

וכמי ששימש לא אחת נביא זעם בשיריו,
בשיר "מינוטן פֿון בטחון"
משמיע גבירטיג גם נבואת נחמה :

ײִדן ! זאָל זײַן פֿריילעך !
שוין נישט לאַנג איך האָף,
צו ענד פֿון די מלחמה,
עס קומט באַלד זייער סוף.
=
יהודים שימחו נא !
תקוותי כי זמן רב לא יארך.
קץ המלחמה יגיע,
ולהם – סופם מובטח .



חצי מיליון היהודים שלחמו בשורות הצבא האדום,
הווטרנים שאנו רואים עטורי אותות גבורה ב- 9 למאי כל שנה.
אלה דהרו עם כלי המשחית שלהם מסטאלינגרד עד הרייכסטאג בברלין,
אך אחרו את המועד.

גבירטיג שנועד להשלח למחנה המוות בלז'ץ ,
נורה למוות ברחוב, ע"י קלגס נאצי. לא זכה לראות במפלת הגרמנים.
מקום קבורתו לא נודע עד היום.

4 ביוני 1942, היום לפני 70 שנה.









להמשך קריאה : יהודי לא מקלל יהודי [לחץ]

2 תגובות:

  1. מה לומר ולא נאמר כבר ? לאחרונה קראתי את ספרו של ד"ר בעז כהן על התפתחות חקר השואה. אין ספק שחלה התפתחות בתחום זה בארץ. אולם אינני יכולה שלא להוסיף ולהזכיר את דבריו של אבא קובנר שנאמרו כשעלה ארצה וראה את הדור המצויין שגדל בארץ :
    "...בשעה שיתבגרו יזדקנו, אפשר שאפילו לא ידעו על מה הם צריכים לבכות...".
    עלינו לא רק להורות ללמד לזכור ולהנציח את זכר השואה הנוראה אלא גם ואולי בעיקר ללמד את תלמידנו מי ומה נרצחו בשואה, שהרי שישה מליון יהודים נשאו עמם אלי קבר גם תרבות שלמה, שחלילה תרד אל תהום הנשיה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לבי לבי עם אבא קובנר. ענק הרוח הזה, שחזה את העתיד :
      " אולי הדור הגדל בארץ לא יידעו על מה לבכות "
      אז קודם כל אומר לך : יש לי רתיעה נפשית מכל דבר גרמני. אינני סובל את השפה הזאת [תתפלאי], ולא יכול לראות או לשמוע על גרמני שמח.
      אפילו לא את אנג'לה מרקל מקפצת משמחה, משער גרמני מול היוונים באליפות אירופה בכדורגל.
      ב"ספר האורחים" אותו שיחזרתי מן האתר המקורי שלי "למה-יידיש"
      רבים מציינים "את תרומתי לשימור שפת היידיש ותרבותה".
      אסיר ספק, אין לי יומרה כזאת, אינני סטיבן ספילברג. בסך הכל אני נהנה מן העיסוק בשפה הנפלאה הזאת, משתעשע בה ככל יכולתי. אתכם, אני משתף בכייף הזה, כי מי שנהנה לבד...מחזיר ציוד לבד.

      אני מבקש את סליחתך על כי הכיתוב המקורי שלך, נמחק בשגגה במהלך נסיונותי להפעיל את הבלוג, מצידו הטכני.
      עיניך הרואות, אני כבר רחוק למעלה מיובל שנים מן ה"בר- מצוווש."

      מחק